השיעה צמחה מתוך סכסוך בין הערבים המוסלמים סביב שאלת יורשו של מוחמד שנפטר ב-632 לספירה. קבוצה אחת טענה כי “עלי אבן אבו טאלב” הוא יורשו החוקי כבן דודו וחתנו של מוחמד. הווי אומר שהשלטון צריך לעבור לצאצאי “הנביא”. ואולם הירושה פסחה עליו 3 פעמים טרם מונה לח’ליף. ב-661 לספירה נרצח עלי במסגד של כופה בדרום עיראק והחליפות עברה מעיראק לסוריה למשך כמעט 100 שנה תחת שלטון בית אומיה. 20 שנה לאחר הרצח עודדה קבוצה תומכיו של עלי שכונתה “שיעת עלי” (“סיעה” ש ו-ס מתחלפות בערבית) או בקיצור “שיעה”, את בנו חוסיין לקרוא תיגר על החליפות המרכזית בסוריה. בשנת 680 הרים חוסיין את נס המרד אך אנשי כופה זנחו אותו למותו ע”י כוחות מבית אומיה בקרב “כרבלא”, אירוע שהפך מכונן עבור השיעה. השיעה הפכה לזרם מיעוט באסלאם כשהסונה היא הרוב. בלבה של השיעה ישנו נרטיב של בגידה, נישול פוליטי, וקיפוח ושל אנשים המבקשים צדק. מות הקדושים של חוסיין הפך מוקד למסירות הדתית של המאמינים. המוות משוחזר מדי שנה בטקסי אבלות וזיכרון ע”י 170 מיליון שיעים בעולם תוך שאלו מכים עצמם בחרבות ובמדקרים עד זוב דם כזיכרון לצער ולסבל שספגו יורשיו של הנביא עלי.

מבנה היחסים בין אנשי הדת השיעים למאמיני השיעה:

הזרם המרכזי בשיעה מאמין בשושלת התרי עשר. 12 אימאמים מעלי ועד למוחמד אל מהדי “הנעלם” שעתיד לשוב “כמשיח”. “אמאם” פירושו מנהיג דתי ופוליטי של הקהילה שלפי האמונה אינו יכול לשגות. שיעים אדוקים לא מכירים בשום סמכות למעט האמאם. (שלא כמו הסונים שמשתדלים לציית למנהיגיהם ואף להבליג לנוכח רודנות כדי לשמור על אחדות הקהילה המוסלמית). בהעדרו של האמאם לא תיתכן ריבונות אנושית בעלת תוקף מלא. ואולם הלכה למעשה אנשי הדת השיעים “העולמא” משמשים מזה זמן רב כנציגיו של האמאם וממלאים אחדים מתפקידיו. אנשי דת שיעים המתקדמים בלימודיהם יכולים להפוך ל”מג’תהדון” כלומר, מלומדים בחוק האסלאמי ופוסקי הלכה. “מג’תהד” שזוכה שסמכותו תהיה מקובלת על מספר רב של חסידים מכונה “מרג’ע אל תקליד”, דמות מופת לחיקוי המסוגלת לספק למאמינים דעות מוסמכות ביחס לשאלות הנתונות במחלוקת. אנשים אלו נושאים את התואר “איאתוללה” (“איאת אללה”-פלא האל). מערכת היחסים המיוחדת בין אנשי הדת למאמיניהם סייעה למג’תהדון לשמור על מידה גדולה של עצמאות ביחס לשלטון.  בעוד אנשי הדת הסונים ממומנים ע”י השלטון ומקבלים ממנו את הסמכות, בשיעה רשאים המאמינים לבחור במג’תהד כרצונם , להעביר לו את כספי הצדקה ולנהוג לפי פסיקותיו. מחד גיסה זה מכפיף את אנשי הדת לאינטרסים של ההמון ומאידך גיסה מגדיל את השפעתם ועוצמתם הכלכלית והאינטלקטואלית למול אלה של המדינה. מערכת יחסים זו משקפת את לב הרעיון הדמוקרטי: חירותם של האנשים הפשוטים להשפיע מהותית על קביעת בעלי הסמכות הדתית , סמכות היכולה לשמש כבלם לממשל ולחייב את השליטים לשאת באחריות למעשיהם [1].

 

 

[1] יצחק נקש, בדרך אל הכוח: השיעים בעולם המודרני( אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2008) עמ’ 25-27.